דוד ברון, "כמיהה לריצוי" (1855 – 1926)

דוד נולד למשפחה דתית ברוסיה. הוא היה מודע לאלוהים מגיל צעיר, והכיר בצורך שלו לריצוי עם הבורא. כשחקר בעומקי לבו, הוא גילה, במילותיו שלו, את "חשכת החושך", ונפשו החלה בחיפוש. אך למרות השקידה האדוקה בחוקים וההלכות הטקסיות של הרבנים והתלמוד, הוא היה חסר מנוחה. הוא היה מודע להבל שבצדקת אדיקותו הדתית, משום שזו נעשתה מתוך חובה דתית ולא מאהבת אלוהים. ככל שהיה אדוק יותר, כך גם גברה אומללותו. הוא התפלל "לרוח נכונה" וגם, "ללב חדש" שאליהם השתוקק המלך דוד בעצמו. כשהתייעץ עם אחרים, הם אמרו לו שלא ידאג, כי הוא ’יהודי טוב‘, ומה עוד באפשרותו לעשות?

נשוא מועקה

הידע שלו בתנ"ך הוביל להרשעה עצמית. הוא ידע כי "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל י״ח: 20), וכי "הדם בנפש יכפר" (ויקרא י״ז: 11). אך היכן ניתן היה למצוא מחילה כי על חטאיו שהעיקו עליו? הוא השתוקק שהעול יוסר מעליו, אך ללא שלום עם אלוהים, לא היה מזור במערכת הדתית אליה הוא נולד.
בצעירותו, הוא היה מעורב בתאונה רצינית שכמעט נטלה את חייו. הדבר הפחיד אותו והוא התחנן לאמו שתתן לו וודאות לגורלו. היא אמרה לו: "אתה ילד כל כך טוב, ואם יקרה ותמות אתה תהיה בגן עדן." הדבר לא הרשים אותו כלל והוא אף נזף בה ואמר: "לא הייתי טוב, ואם גורלי בגן עדן תלוי בטוב שלי, לעולם לא אגיע לשם." ילדותו הייתה רווייה בייסורים.

כמיהה לשלום

אך לאלוהים הייתה תכנית עבורו, והוא הביא אותו במגע עם שני משיחיים, האחד יהודי והשני גוי. הם דיברו אתו על גואל, אך כשהוזכר שמו, דוד נתמלא שנאה ודעה קדומה. הדבר לא היה מפתיע, כי הידע היחיד שהיה לו על ישוע היה כמי שדחק בחסידיו לעבוד אלילים ולרדוף את היהודים. מגיל ארבע אמו לימדה אותו לומר, בכל פעם שהוא עובר על יד כנסייה: "וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ. שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא." (דברים ז׳: 26). הוא למד שהנצרות היא עבור הגויים, ולכן לפגוש יהודי שטען להאמין בישוע, היה דבר מרתיע ומביך. מסקנתו הייתה, שאותו איש כנראה שוחד להאמין.
עם זאת אותו יהודי ’משומד‘ ומשוקץ, נראה מאושר ומרוצה. היה לו הביטחון באותו שלום שדוד המלך נכסף אליו כל חייו. בשיחה אחת, המאמין היהודי התוודה ואמר, "באשר אליי, בכנות אני אומר, כמו לפני האלוהים, כי אף פעם לא ידעתי אושר אמתי מהו, עד שמצאתי אותו במשיח." דוד ניסה כמיטב יכולתו, על-ידי שימוש בידע בכתובים העברים והתלמוד, להתווכח נגד המשיחיות של ישוע, אבל ’הבעיה‘ היחידה הייתה, האושר הניכר שהאמונה הזו העניקה לאיש הזה.

פולחן לאלוהים אחד

זמן קצר לאחר מכן, דוד קרא בברית החדשה בפעם הראשונה. והמילים ’התפוצצו‘ בפניו. לאחר שחונך להאמין שישוע מנצרת היה נביא שקר, כאן אותו האיש לא מלמד אנשים לעשות דבר מלבד לסגוד לאלוהים האחד, החי והאמתי, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אלוהי ישראל. לדבריו של ישוע במתי פרק ד׳ בפסוק 10, היו השפעה עמוקה על דוד, "…והשתחווית ליהוה אלוהיך ואותו לבדו תעבוד." הקטע לאחר מכן, הדרשה על ההר, פשוט הפיל אותו מרגליו. כשהמשיך לקרוא הוא הגיע להבנה כי "האיש הזה דיבר כפי שאף אחד לא דיבר!" עם זאת אותו האיש הוא זה שהתלמוד דיבר עליו כעל "החוטא הגדול ביותר בישראל".

לימוד מעמיק

אם ניתן היה לציין דבר כלשהו על דוד, היה שהוא עשה הכל ביסודיות. ללא כל עזרה או ייעוץ, הוא קרא ובדק את הברית החדשה על פני תקופה של שנים עשר חודשים, כשהוא מנתח ומשווה אותה עם התנ"ך. עם זאת, ההשפעה של זה העיקה על לבו עוד יותר, כשהוא הגיע להבנה כי הישועה יכולה להינתן רק כמתנת אלוהים דרך האמונה במשיח ישוע, וכי צדקתו העצמית, ללא ישועה זו, עוזרת לו כאין וכאפס לפני אלוהים.
חינוכו והכשרתו הדתיות החלו להיפרם בהדרגה, בעודו שוקל את חיי התפילה שלו, וההקפדה בטקסים שקבעו הרבנים בהוראת התלמוד. הכול נראה קל מדיי, להיוושע רק על ידי האמונה במשיח? מה לגבי שנות ההכשרה והלמידה? האם כל זאת לחינם? עם זאת, הוא עדיין התעקש. "אלוהים אדירים!" הוא זעק, "אל תשליך אותי מלפניך בצורה הזו. יהודי אני, בן אברהם, ידידך. מנעוריי ניסיתי לשמור על תורתך הקדושה. למה תעניש אותי כך, בהסרת שלומך ומנוחתך מלבבי, שבלעדיהם חיי הם עול כבד מנשוא? אל תסתר פניך ממני, פן אהיה כאלה היורדים אל הבור!" אך עדיין לא היה שלום.

השנאה מתפרקת

השנאה המושרשת שלו לשם ישוע התפרקה בהדרגתיות, כאשר הכתובים גם שקעו בלבו. האם ישוע הראה דבר מלבד אהבה ליהודים? האם הוא לא בכה על ירושלים? האם הוא לא פעל מתוך חמלה כלפיהם? אין הוא אפילו מתפלל עבור רוצחיו על הצלב שעליו הם צלבו אותו?
יום אחד, הוא פשוט נכנע. במילים שלו, הוא מסביר, "בעזרת רוח אלוהים, השלכתי את עצמי על ברכי ערב אחד וקראתי, "הו, אלוהיי, אם אינך יכול לגאול אותי מלבד דרך האמונה בישוע, תן לי בטובך את האמונה ועזור לי לאהוב את השם היקר מכל אשר כל כך הרבה זמן שנאתי. הבטחת להושיע לחלוטין כל מי שיבוא אליך בשמו. הו, הושע אותי!' נשארתי על ברכי זמן מה וכאשר קמתי, ממש יכולתי לשיר,
"וְאָמַרְתָּ, בַּיּוֹם הַהוּא, אוֹדְךָ יְהוָה, כִּי אָנַפְתָּ בִּי; יָשֹׁב אַפְּךָ, וּתְנַחֲמֵנִי. הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח, וְלֹא אֶפְחָד. כִּי-עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה." (ישעיהו י״ב: 1-2).

דוד ברון הפך לאיש גיבור אלוהים. לאחר שעבד בשליחות ליהודים, הוא ייסד את ”העדות העברית-משיחית לישראל” בשנת 1893, בוויטצ׳אפל, לונדון. בין הספרים שכתב ישנם: ֿ
"כתבים עתיקים עבור היהודי המודרני", "החזיונות והנבואות של זכריה" ו"סוגי תהלים ונבואות".

מָקוֹר: נכתב על ידי סטיב מאלץ ושוחזרו באישור "Premier Christian Media":