אפרים בן יוסף אליקים, רב שמצא מנוחה (1856-1930)
אפרים בן יוסף אליקים נולד בטבריה בשנת 1856. אביו היה רב בעיר העתיקה ואחד מראשי הקהילה היהודית-ערבית. אפרים המשיך את דרכו של אביו, הפך לתלמיד נלהב בתורה ולבסוף הפך לרב ודיין (חבר במחלקת הצדק הרבני). יהודים וערבים כאחד כיבדו אותו. הוא נשא את בתו של הרב הראשי לאשה וחייו היו מיועדים להצלחה.
הרב אפרים עמד על המשמר מפני נוצרים, במיוחד מפני ה'מיסיונרים' ועשה הכל כדי להימנע מלבוא במגע אתם. הוא אפילו סירב לתת לאשתו ולילדיו ללכת לבית החולים של הכנסייה הסקוטית, גם אם הם היו מאוד חולים. הוא החמיר בזאת יותר מאשר הקולגות שלו.
פגישה עם כנסיית סקוטלנד
למרות זאת הדבר השתנה כאשר ראש הכנסייה של סקוטלנד בטבריה ביקר ברובע היהודי של העיר ועבר ליד בית-הספר בו אפרים לימד. הוא ברך את הרב בעברית. המילים הידידותיות ממי שהוא ראה בדרך כלל עם פחד וחשד נגעו בלבו של הרב וכמה ימים לאחר מכן הוא בקר יואינג. שניהם היו כמעט בני אותו גיל ובמהירות רבה הם מתאו עצמם בשיחה ערה על מיני נושאים, במיוחד על התורה, כתבי הקודש וטענות על משיחיותו של ישוע. שיחות אלו התרחשו בתדירות גבוהה למדי ובקיאותו של הרב בתנ"ך הייתה בעלת ערך רב. אט אט הנבואות התבהרו לו, אך הוא התקשה להבין מדוע בני עמו, שהוא כל כך אהב, סבלו כל כך הרבה במשך מאות שנים. הוא התחיל לשאול את עצמו, "מה בנוגע להבטחות שניתנו לאבותינו? אנחנו העם הנבחר של אלוהים, אבל הדברים היפים שהובטחו לנו נלקחים על ידי זרים." הוא הציג את אותה השאלה לעמיתיו, אבל אפילו הם לא יכלו לתת לו תשובה מספקת. זה הביא לשימת עין עליו. אך בו בזמן הוא היה משוכנע שהיה חטא נורא שהיווה סיבה למשפט של אלוהים על בני עמו. לפתע הוא ראה את הדברים ביתר בהירות. 'שנאת חינם"(מסכת יומא ט׳ ב׳) והוא שמע קול רך בתוכו אומר, "תפסיק לשנוא אותי, תאהב אותי ואני אתן לך מנוחה." הקרב נוצח, הרב אפרים מצא שלווה שלעולם לא תרפה ממנו.
רדיפות
את הבחירה של הרב עקבה תקופה של רדיפות כבדות. הוא נעצר, עונה, העלילו עליו גנבה והוא נכלא בתא מטונף, אך ההחלטה שלו הייתה איתנה. הוא הוכרז כבוגד ובחשאיות רבה, נשלח לעבוד ביישוב יהודי על ידי אגם החולה. חודשים מאוחר יותר מישהו שעבד בבית החולים בטבריה, והיה בטיול בבקעת הירדן, ראה דמות מכופפת ומעוררת רחמים בעבודה קשה, תחת השמש היוקדת. זה היה אפרים. בנהרה הוא ספר להם כל מה שעבר עליו. הוא סבל הכל והמתין עד שאלוהים ידבר אליו לגבי מה שעליו לעשות. זמן קצר לאחר מכן הוא נתפס בנצרת היכן שנטבל, אך בשובו לטבריה אשתו וילדיו נלקחו ממנו, למרות שהוא אהב את אשתו בכל לבו. חוץ מבנו הבכור, הוא לא ראה את ילדיו הצעירים שוב. כעבור זמן מסוים, במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הצליח לקיים קשר מסוים עם בנו.
הרב (אפרים) עלה לירושלים, שם הוא נרדף בעקבות חשדות ושפיטת שוא. הוא עבד שם בתור פועל בנייה, הוא לא השתכר הרבה אך אף פעם לא התלונן. הוא היה מרוצה ממה שהיה לו ואם היה לו כסף מעל צרכו, הוא נתן אותו לעניים אשר גם סיפר להם את סיפור הבשורה. בירושלים היה לו קשר רב עם רבנים, שבעבר היו תלמידיו. הם הפצירו בו להפסיק עם העבודה הקשה ולשוב להיות אביהם ומנהיגם. הוא היה מלא הערכה על מחוות הידידות שלהם למורם שהזדקן, אך הוא נשאר איתן באמונתו במשיח.
ברית השליחות המשיחית
הגלגל התהפך כאשר אפרים הצטרף 'לברית השליחות המשיחית', שם הוא התמסר להטפת הבשורה לחבריו היהודים. הם שכרו מקום מפגש ברחוב יפו, היכן שדיונים סוערים התקיימו. לעתים זה כמעט הוביל לאבנים שנזרקו לעברו, אך הוא אף פעם לא שקל להפסיק להעיד על המשיח. כאשר רדיפות לא הועילו נגדו, אנשים ניסו להתחנף אליו עם הצעות מפתות. הוא קבל כל הזמנה, אפילו מהרבנות הראשית, כהזדמנות לבשר את הבשורה. הוא בילה אתם שעות בהרצאת הכתובים, אשר הוכיחו שהמשיח הוא ישוע. רובם לא הרשו לעצמם להשתכנע, אך דרך העדויות שהוצגו בתנ"ך, היו כמה שהשתכנעו ובקרו אותו בחשאי ללימוד נוסף ותפילה. לאחר פרישתו הוא נשאר מחובר לארגון כמתנדב. הוא בילה חלק מהשבת "בחדר הקריאה" שם הוא גם שוחח עם אנשים וגם נערים באספת הערב שהדריך בעברית, שכבר הפכה לשפה המדוברת.
תפילת הרב על ערש דווי
הרב אסבר דונר כותב על השעות האחרונות אותן בילה עם אפרים על מיטת חליו, "הרב אפרים ביקש שאתפלל אתו." אחרי כן הוא התפלל גם כן:
"הו אדון ישוע, אני משבח אותך כי שחררת אותי. אני משבח אותך כי השתמש, בי לשירותך להושיע נפשות. אני מפציר בך, אדוני ישוע, לברך את קהילתך ולחזק אותה. אך מעל לכל, אני מודה לך על מאמינים רבים כאן בירושלים. תן להם אמונה ואומץ, כך שהם לעולם לא יהססו בדבר עדותם. אמן." זה היה ב-30 באוגוסט, 1930. למחרת הרב הנכבד נקבר כשהוא בן 74. מר גבריאל, מהקהילה הנוצרית-ערבית, כתב בעניין זה:
"ליד קברו של הרבי היה עוד קבר של אח במשיח – ערבי. הנה, יהודי לצד ערבי שוכבים ויהודים וערבים עומדים יחד עם ראשים מורכנים על יד הקברים הפתוחים, מנחמים זה את זה."
