גדעון לויתם, “איך מצאתי את משיח ישראל”

Gideon Levytamב -14 במאי 1948, כאשר דוד בן-גוריון קרא את הצהרת תקומתה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית וריבונית, הלאומיות היהודית קמה לתחייה לאחר תקופה של 2,000 שנים כמעט. שבע שנים בדיוק אחרי אותו יום, נולדתי בעיר ירושלים. את רוב שנות ילדותי המוקדמת ביליתי תחת הדרכתו של סבי, יהודי אדוק, שהיה ראש המשפחה. הוא השגיח מאוד שנקפיד לשמור את כל החוקים, ההלכות והמסורות ביהדות, ופקד את בית הכנסת מדי יום. לאחר שסבי נפטר, ומשום שאיש לא היה להוט לכוון אותי בנושאים רוחניים, היה לי מעט עניין בבית הכנסת או בדרכי אבותינו לאחר בר המצווה שלי. בר המצווה הוא טקס יהודי שבו כל נער יהודי הופך ’לבן תורה‘ בהגיעו לגיל 13. מאותו יום ואילך, הנער אחראי למעשיו הוא. כנער, התרשמתי מהאפנה והמוזיקה האמריקניות, ואותו סגנון חיים חופשי וקליל. היה לי מעט מאוד זמן לאלוהים. לא חיפשתי את אלוהים, אבל אלוהים חיפש אותי.

מתנדבת נוצרייה

בגיל שמונה עשר, כל ישראלי כשיר נכנס לשירות הצבאי. זמן קצר לפני יום ההולדת השמונה עשר שלי, נסעתי לקיבוץ מלכיה, מקום השכלתי התיכונית, כדי לבקר את חבריי לפני תחילת שלושת שנות שירותי הצבאי. בזמן שהותי שם, פגשתי באיירין, מתנדבת קנדית בקיבוץ. איירין וחברתה הת’ר הגיעו לישראל עם קבוצת מתנדבים משוויץ, היכן שהם שרתו במחנה נוצרי. זמן קצר לאחר היכרותנו, נודע לי כי איירין האמינה שישוע הוא המשיח. היה לה ספר תנ”ך, אשר דרכו היא גם השתדלה להסביר את אמונתה. לא הייתי מעוניין בתנ”ך כלל, אך הייתי מאוד מעוניין באיירין. חג הפסח התקרב, והזמנתי את איירין והת’ר לבלות את החג עם משפחתי בירושלים. שתיהן הסכימו לבוא והיו נרגשות לראות את העיר ירושלים. כמה שבועות לאחר מכן, ישראל חגגה 25 שנות עצמאות ואני קיבלתי חופשה בת יומיים. זו הייתה הזדמנות נוספת לבלות זמן קצר עם איירין. אך הפרידה השנייה הייתה קשה מהראשונה. בלב כבד, לקחתי את הרכבת חזרה לבסיס, בתהייה אם אי פעם נתראה שוב.

מלחמת יום כיפור

החודשים חלפו לאטם, עד אשר שבתי הביתה פעם נוספת לחופשה בת יומיים, הפעם לכבוד יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. במשך 23 שעות, כמעט כל היהודים באשר הם, מתפללים וצמים. בישראל, המדינה שרויה בשביתה מוחלטת ביום הזה. כל עבודה עוצרת – אין כל אוטובוסים, משאיות, או רכבים פרטיים ברחובות. אין רדיו או טלוויזיה. ישנם רק צוותי חירום לכאשר יהיה צורך ממשי בכך. זה היה ה-6 באוקטובר 1973, והמלחמה פרצה ביום שציפינו לה הכי פחות. כל החיילים נצטוו לשוב לבסיסיהם באופן מיידי. שלוש וחצי שעות הנסיעה לבסיס שלי ברמת הגולן נתנו לי מספיק זמן לעשות חשבון נפש רציני. הנני, צעיר בן 18, עדיין בטירונות, כל חיי עוד לפניי, מתמודד עם פחד הולך וגובר וחוסר הודאות שציפה לי בתום הנסיעה ההיא. בזמנים שכאלה נזכרים לקרוא לאלוהים. הפסוק שהפך כמעט לשם נרדף למלחמת יום הכיפורים היה: “אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מאת יהוה, עושה שמים וארץ.” (תהלים קכ״א: 1-2)

כשהתקרבנו אל חזית הלחימה, ראינו גופות בכל עבר. ברמת הגולן, מבנה אחר מבנה של מטוסים סוריים עטו מעלינו כאשר מאות טנקים סוריים, נעו ברביעיות צמודות לפעולות הרסניות נגדנו. חמישה ימי לחימה אכזריים, בהם אבדו רבים, נדרשו כדי לשנות את פני הדברים. על יחידת הטירונים שלנו הוטלה חובת פינוי כפרים שנשבו. בין היתר, מטלה זו הותירה אותנו נגועים בפשפשים מכף רגל ועד ראש.

כשהצבא הסורי סוף סוף נבלם, היו מספר סיפורים מדהימים שהופצו בקרב החיילים. לכאורה, יד שהושטה מן העננים, בלמה את התקדמות צבאות סוריה; וחיילים סוריים פנו אחורה ונמלטו לאחר שראו חיילים בלבן נלחמים לצד החיילים הישראליים. בין אם הסיפורים האלה אמתיים או לא, אינני יודע, אבל אני יודע שאלוהים שוב שמר עלינו מפני אויבינו.

דיבורים על משיח ישראל

לאחר תום המלחמה, הועברתי למדבר סיני. באחת הפעמים שהתקשרתי הביתה, אמא שלי הפתיעה אותי עם הידיעה שאיירין הגיעה מקנדה בלילה הקודם. קפצתי משמחה ואפילו ניתרתי דרך תקרת האוהל שלנו. חבריי לאוהל התחננו למפקד שלי שיישלח אותי הביתה כי הוצאתי אותם מדעתם. המפקד לבסוף נכנע והעניק לי חופשה בת שלושה ימים. איזה מפגש משמח היה לנו! איירין נשארה עם המשפחה שלי בירושלים, ועבדה במסעדה של אבי ועזרה לטפל בסבתי הנכה. שהותה הייתה עזרה אמתית לכל המשפחה שלי. היא הייתה הגוי שהביא אור לביתנו וכולם אהבו אותה. איירין עדיין נשאה התנ”ך שלה ודברה איתי בכל הזדמנות על היותו של ישוע משיח ישראל. שמחתי לתת לה לדבר על זה, אבל אף פעם לא באמת שקלתי את זה ברצינות עבור עצמי. הבנתי שהיותי יהודי והיותה גויה יוצר בעיה; אבל הדחקתי את המחשבות האלה אחורה.

קבלת פנים נוצרית

השתחררתי מהצבא ב-1976. לאחר סיום השירות הצבאי, חיילים רבים משתוקקים לראות את העולם, ואני לא הייתי שונה. כל ישראלי יודע כי המקום הבטוח ביותר להיות בו הוא בתוך גבולות ישראל. עמדתי לצאת אל הלא נודע. ההשתוקקות שלי להרפתקה הייתה גדולה מכל הסתייגות שהייתה לי. וכך, ביולי 1976, יחד עם איירין, עזבתי לקנדה. משפחתה של איירין קיבלה אותי בחום אל ביתם. בארוחות אביה הודה לאלוהים על האוכל, ואחרי הארוחה הוא הקריא מן התנ”ך ולאחר מכן התפלל בשם ישוע. איירין והוריה פקדו את הכנסייה בכל יום ראשון והזמינו אותי לבוא יחד אתם. אבל כיהודי, זה היה המקום האחרון שיכלתי ללכת אליו, אז החלטתי שהגיע הזמן שאתחיל ללכת לבית הכנסת בקהילה היהודית הקטנה הסמוכה.

הגעתי למסקנה שלא הייתי קרוב בכלל לאלוהי היהודים, ולא הלכתי בדרכיו. הבנתי גם שליהודי אין לקחת חלק בעבודה זרה, או באלוהי הגויים. זה הכניס אותי לדילמה, כי הייתי מאוד מאוהב באיירין. יום אחד אמה של איירין, שהייתה מאוד נחמדה אליי, נתנה לי מתנה: ספר תנ”ך עברי מלא. עם פתיחתו, גיליתי שהוא מכיל את התנ”ך וגם את הברית החדשה. אף שקיבלתי אותו בחן, נעלבתי עד עמקי נשמתי ונשבעתי לא לקרוא בו. נוצרים אחרים גם דיברו איתי על ישוע, והסבירו כי האדם הוא חוטא וזקוק לגואל וכי ישוע הוא היחיד שיכול לסלוח על החטאים שלנו ולתת לנו חיי נצח. זה היה קצת יותר מדי עבורי, כי אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל חוטא. חשבתי שאני די טוב. וחוץ מזה, אני יהודי, וישוע לא היה בשביל היהודים. וכך החל העימות שלי עם ישוע.

המאבק הפנימי שלי

אמה של איירין הייתה נחושה כי בדרך זו או אחרת היא תכניס אותי לבניין הכנסייה שלהם. יום אחד, היא שאלה אם אני מוכן לעזור לה לנקות את אולם האספות. מצאתי את עצמי במצב מביך מאוד, למרות שרציתי לעזור לה, פחדתי לעשות זאת. הייתי בטוח שאני הולך להמיט את זעם האל עליי, אפילו אם רק ואכנס דרך אותה דלת. הוקל לי מאוד כאשר לא הכה בי אסון. להפתעתי, לא היו צלבים או פסלים בכל מקום. למעשה, הוא דמה בפשטותו לבית הכנסת שלנו בבית. אבל עדיין שמחתי כשהגיע הזמן לעזוב.

בערך באותה תקופה הכירו אותי בפני יעקב ומרגרט פנקרטץ, זוג קשישים ששירתו בנאמנות את אלוהים במשך שנים רבות בשליחות אל היהודים בטורונטו ומונטריאול. היה ברור שהייתה להם אהבה אמתית לעם היהודי. הרגשתי אתם בבית באופן מיידי, עוד לפני שיעקב הספיק להראות לי שיקופיות מנסיעותיו לישראל. כשהם התחילו לדבר איתי על ישוע, הם הקפידו להשתמש בשם העברי שלו ”ישוע“, ובתואר ”משיח“ ולא ”כריסט“. לפני שנפרדנו אותו ערב, יעקב הושיט לי עותק עברי-אנגלי של הברית החדשה והזמין אותי לבוא שוב.

ברשותי היו אז שני ספרי ברית חדשה. איירין כתבה לתכנית רדיו בשם ”שעת היהודי משיחי“ לשלוח לה חומר עיון. הם שלחו לי אוסף של קטעים וחוברות, חלקם אפילו בעברית. עיינתי בם וקראתי בנבואות השונות על משיח ישראל בברית הראשונה, אשר התממשו על ידי ישוע בברית החדשה. חברים של המשפחה סביבנו הסבירו לי את עתידה של ישראל. התרעמתי על העובדה שהנוצרים האלה ידעו יותר על האלוהים שלי והתנ”ך שלי ממני. למעשה, אני זוכר שאמרתי, ”אם מישהו יספר לאחרים על האלוהים האחד והאמתי, זה יהיה אני, היהודי, ולא להפך.“ בעיצומם של כל המאבקים הפנימיים האלה, היה לי עניין אחר להתמודד אתו, הויזה שלי לקנדה היה עמדה לפוג. היו לי שלוש אפשרויות, לחזור לישראל לבד, לקחת את איירין אתי, או להתחתן ולקבל מעמד מהגר באופן אוטומטי. זו הייתה החלטה מאוד קשה לקבל. הוריה של איירין לא רצו שהיא תשוב לישראל, מסיבות מובנות. הם גם יכעסו אם היא תינשא לבלתי מאמין, בדיוק כפי שמשפחתי תגיב אם אנשא למישהי מחוץ לדת היהודית.

צעד רציני

לאחר לבטים רבים, התחתנו במרץ 1977. זה היה צעד רציני עבורנו, ומעולם לא טענו שמה שעשינו באותה עת היה הצעד הנכון. עם זאת, במבט לאחור כמה שנים מאוחר יותר, יכולנו לראות שאלוהים בחסדו וחכמתו הפך את העוול שלנו לתפארת שלו. הקהילה של איירין ארגנה קבלת פנים עבור החתונה שלנו והתייחסה אלינו באהבה רבה ואדיבות לב, וחיפשו לקרב אותנו אליהם ולא לדחות אותנו. לא ידעתי בזמנו, אך מאמינים רבים התפללו לישועה שלי. בתשעת החודשים הראשונים של הנישואים שלנו, איירין המשיכה ללכת באופן קבוע לאספות עם הוריה. באחד מימי ראשון, הפתעתי את כולם כאשר באתי והתיישבתי בחלקו האחורי של אולם האספות עם אהרון, מאמין ישראלי שהיה נשוי לקנדית גם כן. אהרון שכנע אותי לבוא באותו בוקר. בסופו של דבר זה הוביל לנוכחות קבועה שלי בשיעורי יום ראשון, שהתקיימו מיד לאחר האספה הכללית. ליתר בטחון, תמיד התיישבתי במושב האחורי, שממנו יכולתי גם לצאת בזריזות. בשיעורים האלה שמעתי על האהבה של ישוע כלפי בני האדם, כיצד הוא בא לעולם הזה למות כדי להשיב את בני האדם לאלוהים, וכי הוא המשיח המובטח של ישראל ומושיע העולם.
מצאתי את כל זה קשה להבנה. יכולתי לקבל את העובדה כי הגויים האמינו בו, אבל איך יכולתי אני, יהודי, להאמין בו? נאלצתי להודות שישוע אכן סקרן אותי. הוא היה שונה מכל אדם אחר. יום אחד הוצאתי את התנ”ך שאמה של איירין נתנה לי. אמרתי לאלוהים בפשטות, ”הראה לי את האמת; אם הספר הזה מחזיק באמת, הראה לי, אך אם לא, שמור אותי מן הספר הזה.“

קריאה בכתובים

התחלתי לקרוא את הברית החדשה בשפה העברית, מה שהיה קל ונוח יותר. נדהמתי לגלות כי כותבי ספרי הברית החדשה היו יהודים, וכי האירועים התרחשו בארץ ישראל. הסיפורים היו על יהודי שנקרא בשפה העברית, ישוע. תמיד חשבתי שישוע היה גוי שהנוצרים סגדו לו. כשהמשכתי לקרוא שאלתי את עצמי, ”אם ישוע הוא המשיח היהודי, משיח ישראל, איך זה שהעם שלי לא מאמין בו? מדוע סבי לא הזכיר אותו, ולמה הרבנים לא מלמדים עליו בבתי כנסת?“

התחלתי לקרוא קטעים בעברית של כתבי הקודש המדברים על אלוהים בלשון רבים – לא שלושה אלים, אבל אלוהים אחד הנגלה בשלוש פנים. למשל, בראשית א׳: 1 אומר: ”בראשית ברא (יחיד) אלוהים (רבים) את השמים ואת הארץ.“ דברים ו׳: 4, הפסוק המרכזי ביותר של עמי, ”שמע ישראל, יהוה אלוהינו יהוה אחד.“ בפסוק זה יכולתי לראות שהמילה העברית לאלוהים היא בגוף רבים, ואילו המילה ’אחד‘ היא אחדות מורכבת. באנגלית זה לא ברור כל כך, אבל בעברית זה בולט מאוד. קטעים אחרים, כולל אלה, הראו לי בבירור כי יש יותר מאישות אחת באלוהות, ואלוהים רוצה שבני האדם ישובו אליו. ראיתי בנוסף שאלוהים הבטיח לנו משיח, וכי הוא ייקח את חטאינו. בעודי תוהה על שאלות אלה, המשכתי להשתתף בשיעורי יום ראשון.

ישעיהו נ״ג

החלטנו לבקר את משפחתי בישראל, וגם את אחיה ואחותה של איירין באירופה. ברגע שראיתי את המשפחה והחברים הישנים שלי שוב, התחלתי לשאול אותם מה הם חושבים על ישוע? יום אחד הלכתי לבקר את ידידי הוותיק משה. התברר לי כי הוא הפך מיהודי חילוני לחרדי. הוא בילה את ימיו בתפילה, בלימוד והגות בדבר אלוהים. הופתעתי ושאלתי אותו מה גרם לשינוי קיצוני כל כך. הוא אמר לי שחייו היו ריקים וחסרי משמעות ועל ידי החזרה בתשובה חייו קבלו כיוון ומטרה. משה, שהיה לבוש בלבוש דתי, הושיט לי כיפה לכיסוי ראשי, והתיישבנו יחד לקרוא בישעיהו פרק נ״ג. ”למי הנביא מייחס את הקטע?“ שאלתי. דנו באפשרויות השונות, אחת מהן שהוא משיח ישראל. למרות שלא הגענו לשום מסקנה באותו יום, שנינו ידענו שנמשיך לחפש את התשובה.

בשובנו לקנדה, הגעתי מדי פעם לאספות. אלוהים גם פעל בלב שלי מאחר ונאבקתי עם הרעיון שבן אדם אחר לקח את החטאים שלי. ”אחרי הכל,“ אמרתי לעצמי, ”ישוע היה אדם רגיל, אז איך הוא יכול לסלוח על החטאים שלי?“ קראתי שוב בישעיהו נ״ג, כשהנביא מתאר את האחד אשר הוא ללא חטא, המשיח: ”וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה–לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ…וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו…כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.“ (ישעיהו נ״ג: 2,9,6.)

זה היה הרגע שבו למדתי משהו כל כך יקר, עד שזה הביא אותי לברכיי לפני ישוע המשיח, וגרם לי להתאהב בו. עד אותו זמן לא הבנתי מי הוא היה ממש, ולא יכולתי להאמין בו או לקבל אותו כַּאדון והמושיע שלי, עד שהבנתי שהוא היה אלוהי ישראל, בורא היקום. זה היה אלוהים בכבודו ובעצמו אשר לבש צורה של אדם ובא לעולם הזה על פי הנבואות של התנ״ך. איזו אהבה עבורי! איזו אהבה לכל בני האדם! ביוחנן ג׳: 16 כתוב, ”כי כה אהב האלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו, למען לא יאבד כל מאמין בו אלא ינחל חיי עולם.“ אלוהים בכבודו ובעצמו, בדמותו של ישוע, בן הבתולה המדוברת בישעיהו ז׳: 14; לקח על עצמו את חטאי העולם. ישעיהו נ״ג: 5 אומר, ”והוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.“

למצוא אותו

עכשיו ראיתי בבירור שהייתי חוטא, ”כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה.“ (אל הרומים ג׳: 23). אלו היו חטאיי שעבורם ישוע מת על אותו עץ, ולא משנה כמה טוב אנסה להיות, ירשתי את הטבע החוטא של אדם, ורק ישוע, בן האלוהים, יכול למחות את חטאיי. ההכרה הזו הניעה אותי לבקש מישוע לבוא אל תוך חיי ולסלוח לי על חטאיי, ’אִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע.‘ (אל הרומים י׳: 9). איזו שמחה ושלום מלאו את לבבי בידיעה שחטאיי נמחלו. מצאתי את התשובה, מצאתי את משיח ישראל!

הייתי חייב לספר למשפחתי על הצעד שנקטתי, אבל זה לא היה קל. אהבתי את המשפחה שלי בהוקרה רבה, אך ידעתי שזה גם יפגע בהם. בעזרת חסדו של אלוהים, כשקראתי בבשורת מתי י׳:37, ”מי שאוהב את אביו או אמו יותר ממני אינו ראוי לי“, קיבלתי את האומץ לחלוק עם משפחתי על אמונתי בישוע. רציתי שהם יבינו כי האמונה בישוע לא הפכה אותי לבוגד, אלא ליהודי שחזר אל אלוהי אבותינו ומצא את המשיח המובטח לנו בתנ״ך. רציתי לשתף אתם שהישוע הזה, שאני מאמין בו, הוא לא האויב שלנו, אלא משיחנו, האוהב של נפשותינו. הוא זה שבכה על ירושלים בלוקס י״ט: 41-44, ונכסף לאסוף את עמנו תחתיו כתרנגולת האוספת את אפרוחיה תחת כנפיה, במתי כ״ג: 37-39. למרות שמשפחתי התנגדה לאמונתי בישוע, הם לא דחו אותי ונשארו בתקווה כי עם הזמן אבין את הטעות בדרך שלי.

הולך וגדל

ככל שגדלתי באמונה באמצעות קריאה ולימוד בדבר אלוהים, אלוהים נתן לי את הרצון להגיע לעמי עם הבשורה, ”כי אינני בוש בבשורת המשיח, כי היא גבורת אלוהים להושיע את כל המאמין, את היהודי בראשונה וגם את היווני.“ (אל הרומים א׳: 16). אלוהים גם דיבר אליי מתוך ישעיהו ו׳: 8, ”וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ? וָאֹמַר, הִנְנִי, שְׁלָחֵנִי.“

השנים האחרונות הביאו הזדמנויות רבות לשרת את האדון בקרב יהודים וגויים בבישור ברחוב, מסעות שליחות, מפגשי צעירים ומפגשים ללימוד הכתובים. זו הייתה שמחה גדולה להיות כלי בידי אלוהים כדי לבשר את החדשות הטובות של דבר הישועה. האדון ישוע אומר לנו בלוקס ט״ו: 7, ”אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה.“ אני מייחל ליום הקרוב כשישראל יגידו, ”ברוך הבא בשם יהוה.“ (מתי כ״ג: 39.)
עד שישראל יקבלו את ישוע, משיח ישראל, אלוהים בונה את קהילתו שמורכבת אנשים הקרואים מתוך ישראל ומכל עם אחר בעולם. צלבו של ישוע פייס את היהודי והגוי, ואיחד אותם יחד להיות גוף אחד.
(ראה אל האפסים ב׳: 16-18)

קריאה

זוהי תשוקת לבי, שישוע עצמו יפואר באמצעות העדות הזו, ולא אדם. יהודים וגויים כאחד, יכולים להגיע להכרה בו, כי להכיר אותו, זה ”חיי הנצח“! (יוחנן י״ז: 3). ישנה תשובה לבעיית החטא, ישנה תשובה לכל הצרכים שלך. והיא ישוע! בין אם אתה יהודי או גוי, מי ייתן ואלוהים יפתח את לבבך ועיניך וייתן לך את האומץ להתוודות על חטאיך לפניו ולהזמין את ישוע לתוך חייך, מה שהופך אותו לאדון ומושיע לנצח נצחים. עכשיו אני יכול לומר שלא רק מצאתי את המשיח, אבל המשיח מצא אותי! אני מתפלל שזה יהיה כך גם אתך.