ג'ק שטרנברג, רופא יהודי פוגש את הרופא הגדול
ד"ר שטרנברג, רופא יהודי המוסמך באונקולוגיה רפואית ודיפלומט של המועצה האמריקנית לרפואה פנימית. הוא מתגורר ומטפל בליטל רוק, ארקנסו.
רק בגלל היותנו יהודים
הורי לא היו 'דתיים'. אבא שלי לא נראה כמי שמאמין באלוהים והייתה לו מעט מאוד סבלנות כלפי מוסדות דת. אף על פי כן, כאשר הימים הנוראים הגיעו, לבשנו חליפות חדשות עם עניבות ונעליים חדשות, והלכנו את מרחק המייל לבית הכנסת השמרני.
מאבק עם סבל
כבן עשרה, התחלתי לפקפק בקיומו של אלוהים. החלטתי שמה שבאמת רציתי לעשות היה להציל חיים. מבחינתי, משמע הדבר היה להיות רופא. ככל שראיתי יותר, פחות האמנתי באלוהים. שאלת הסבל – במיוחד, למה דברים רעים קורים לאנשים טובים – הציקה לי.
תחושת חסר משהו כרופא יהודי
לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר לרפואה, סיימתי את ההתמחות שלי והתמחות ראשית בבית החולים הר סיני.גם פגשתי והתחתנתי עם מרילין מקלר. למרילין, גם יהודיה, הייתה כמוני, עם ערכים דומים אך לא דתיים. בעקבות ההתמחות הראשית שלי עברנו ליוסטון, טקסס, ועשיתי השתלמות באונקולוגיה רפואית ב-״מרכז אנדרסון לרפואת הסרטן״ .ראיתי מספיק סבל, אך ההתמחות בסרטן הייתה עוד יותר אינטנסיבית.
הייתה לי הזדמנות לפתוח קליניקה פרטית ולקחתי אותה. מצאנו את בית החלומות שלנו, עם בריכת שחייה בחצר האחורית ושתי מכוניות חדשות במוסך. הנישואין שלנו היו טובים והיו לנו שני ילדים מדהימים, ’סיפור ההצלחה‘ שלנו לא ידע גבולות. אך עדיין הרגשנו שמשהו היה חסר, אף לא הבנו מה הדבר הזה היה.
מי אתה?
לאחר שניסינו לרדוף אחר ריגושים בחיי לילה סוערים, הרגשנו ריקים מתמיד והחלטנו לנסות משהו רוחני. החלטנו לחזור לשורשים היהודיים שלנו, אך גם שם לא מצאנו את מה שחסר לנו. כשעמדתי לעשות את תת-ההתמחות שלי באונקולוגיה רפואית, התפתחה אצלי דלקת בעצב הראיה. איבדתי את רוב הראייה בעין ימין שלי תוך לילה. אם המצב יתפשט לעין שמאל שלי, אהיה עיוור. הקריירה הרפואית שלי תסתיים. מפוחד וכועס כפי שהייתי, זעקתי לאלוהים (או שמא היה זה לאוויר?). לא תיארתי לעצמי שאלוהים יענה על השאלות הכועסות שלי. לא ידעתי שבעצם בכעס שלי ביטאתי תפילה, ”מי אתה?“
החיים והבריאות התייצבו. אך הראייה בעין ימין שלי לא השתקמה לגמרי, אבל העין השמאלית נשארה צלולה. המשכתי בטיפול בחולים, שכמה מהם ניסו לספר לי על ישוע. הסברתי להם בפשטות, שאני יהודי ויהודים אינם מאמינים בישוע.
אהבת ישוע
ידעתי כיצד לעצור שיחה, אבל לא יכולתי לעצור את האהבה שהייתה לאחרים עבור ישוע. אישה אחת עם סרטן שד סופני, הייתה בשנות השלושים המוקדמות לחייה – עם בעל וילד צעיר, שבקרוב היא תשאיר אלמן ויתום מאם. למרות זאת, היא נראתה מודאגת לגבי הרווחה הרוחנית שלי, שאדע את ישוע, יותר מאשר העובדה שהיא גססה. היא בטחה בישוע הזה. אלוהים אמנם אפשר למחלה להרוס את גופה, אך למרות זאת, היא עדיין אהבה, השתחוותה והלכה אחריו. זה גרם לי לקנא.
בערב שבת אחד, ביתנו ג'ניפר, ציינה כי אליסון החברה היהודיה שלה התחילה ללכת לכנסייה עם משפחתה. הכרתי את אביה של אליסון, ד"ר בארג, וזה קומם אותי. מיד התקשרתי להתעמת אתו. האם הוא לא מבין כי כיהודי הוא מחויב להתנגד לנוצרים? האם הוא לא רואה שלנו, היהודים, אין כל עניין ללכת לכנסיות שבהן אנחנו ניבלע ונטמע? ד"ר בארג אמר לי בחביבות שהוא מצא את זהותו היהודית ואת אלוהי ישראל בכנסייה הזאת. לדבריו, בפעם הראשונה בחייו, הוא באמת היה גאה ונרגש להיות יהודי. הייתי בהלם, אבל הסתקרנתי, והחלטתי ללכת לכנסייה אתו.
אלוהים נגע בלבי
הדרשה הייתה מתהלים ע”ג, שם אסף שואל את אלוהים מדוע אנשים צדיקים סובלים והרשעים מקבלים טוב. הלב שלי הלם. איך הוא ידע שאני נאבק עם השאלות האלה? הוא אמר כי אלוהים רואה הכל מנקודת מבט נצחית ואילו אנחנו רואים את הכל מנקודת מבט מיידית, זמנית. לדבריו, אלה שמאמינים באלוהים שמים מבטחם בו, והם ייהנו אתו לנצח. נכנסתי לכנסייה כאגנוסטי / אתאיסט / ספקן ויצאתי בידיעה שאלוהים הוא אמתי, טוב וראוי להיות נאהב ושישתחוו לו.
זה היה כאילו פתאום האור נידלק. ידעתי שאלוהים היה בדיוק מה שחסר לי ולמרילין. סוף סוף ידעתי את השאלות הנכונות, ויכולתי רק לקוות שהתשובות לא תובלנה לישוע. רציתי לדעת את אלוהים, והייתי נחוש בדעתי ללכת אחריו, לא משנה לאן הוא ייקח אותי. רציתי באופן נואש לגלות שהאלוהים שעכשיו דרשתי, איכשהו יימצא ביהדות.
שיחות על ישוע
לאחר מכן, היו לנו כמה שיחות עם בני הזוג בארג. ההיגיון והבסיס מקראי של ד"ר בארג הדהימו אותנו. לקחנו קורס מבוא כדי שנוכל להבין מהי המשיחיות. הכל נראה הגיוני, עד כדי כך שנפגשתי עם רבנים, בתקווה שהם יוכלו להפריח את אמיתות האמונה בישוע. כל מאמץ שעשינו כדי לשמוע משהו שיניא אותנו מלהאמין, רק חיזק את האמונה הגוברת בנו, שישוע באמת היה התשובה.
המשיח היהודי שלי
אחרי קריאה מרובה, תפילה וסערה פנימית, לבסוף התחלתי להאמין בישוע כמשיח היהודי שלי. לא הייתי ממש מסוגל לבטא את החלטתי, עד לביקורה של מטופלת מתוקה במיוחד בשם מילדרד. מילדרד גססה. בזמן שדיברנו במהלך הבדיקה שלה, היא הרימה את מבטה אלי פתאום ואמרה, ”דוקטור שטרנברג, יש משהו שונה בך במהלך החודש האחרון. מה זה?“ ההתבוננות הפשוטה שלה הביאה אותי פנים אל פנים עם העובדה שאלוהים כבר החל לשנות אותי, ומצאתי את עצמי מסביר למילדרד שהפכתי למאמין בישוע, המשיח היהודי שלי, האדון והגואל. היא פשוט הנהנה ואמרה, ”חשבתי כך.“
החיים השתנו
היחסים שלי עם אלוהים חי שינו את חיי. למרות המציאות הכואבת של חיים ומוות, מצאתי סיפוק אמתי. האמונה לא טשטשה את הכאב והסבל שנתקלתי בהם במהלך שנות עבודתי. אבל עכשיו יכולתי להתפלל עבור המטופלים שלי, שהם יוכלו למצוא שלווה ומנוחה בישוע. גם החולים הנוצריים שלי נהנו מכך, בידיעה כי הרופא המטפל מאמין כמוהם, והוא יכול להתפלל אתם ועבורם. ישוע מילא את החלל שהרכוש, עמדה וכוח מעולם לא יכלו. ישוע היה התשובה, הוא התשובה ותמיד יהיה התשובה לצרכים והרצונות העמוקים שלנו. הוא גם התשובה שלכם. אל תדחו את התשובה לפני שאתם שואלים את אלוהים את השאלה שהוא מחכה לשמוע.
